בנם של אנוצה (חנה) ואברהם. נולד ביום י"ד באייר תרצ"ב (20.5.1932) בבוקרשט בירת רומניה. אח בכור ללוצ'י.

מאיר גדל והתחנך בעיר הולדתו. נער חכם, חברותי ותאב חיים. חלק קשר קרוב עם בני משפחתו. בהיותו בן שמונה-עשרה עלו בני המשפחה ארצה והקימו ביתם בזכרון יעקב.

בשנת 1953 התגייס לצה"ל ושובץ לשירות ביחידת הקומנדו הימי – שייטת 13 בחיל הים. לאחר שעבר הכשרות שונות שימש כמכונאי ביחידה. מקצועי מאוד ומסור, פיתח מומחיות בתחומו. לאורך שנות שירותו השתתף בפעולות לחימה שונות והיה גאה להיות חלק ממערך ההגנה על המדינה. עם תום שירותו הסדיר המשיך בשירות קבע.

בשנת 1958 נישא ללאה זוגתו. השניים חלקו אהבה גדולה ונהנו לבלות יחד. תחילה הקימו את ביתם בחיפה ובהמשך עברו לגור בקרית מוצקין. במרוצת השנים נולדה להם בתם – רותי.

ביוני 1967 נערכה מלחמת ששת הימים. בעקבותיה פרצה אחרי כמה חודשים מלחמת ההתשה בין ישראל למצרים. במהלך המלחמה, ביום ה-19 ביולי 1969 יצאו כוחות משולבים של שייטת 13 וסיירת מטכ"ל ל"מבצע בולמוס 6" – הפשיטה על האי גרין שבצפון מפרץ תעלת סואץ. במהלך הפשיטה המורכבת הרכב בו נסע מאיר עלה על מוקש והוא נפצע באורח קשה ואיבד את מאור עיניו.

בתום אשפוז ממושך, החל הליך שיקום ב"בית קיי" בנהריה, נתמך במשפחתו ובחבריו. אופטימי וחיובי בגישתו, היה נחוש לבנות לעצמו שגרת חיים חדשה ולא לתת לנכותו לגדוע את חלומותיו ותכניותיו לעתיד. הקפיד להיות מעורב בחיי המשפחה ולקח חלק פעיל בגידולה של רותי, וכך בלשונה: "אחרי השחרור מבית החולים יצאנו המשפחה וחברים לרקוד במועדון מרכזי בנהריה... אבא היה אבא מיוחד במינו. מעולם לא ויתר לעצמו נוכח פציעתו. תמיד עזר לי בשיעורי הבית. במיוחד אני זוכרת כיצד היינו יושבים ומכינים ביחד שיעורים במתמטיקה. הייתה לו סבלנות לא נגמרת, הסביר עד שהשתכנע שהנושא ברור ואפשר לעבור לנושא אחר".

חובב קריאה וספרות, למד לקרוא בכתב ברייל ועשה מנוי בספריה לעיוורים, לא מוותר על תחביבו זה. הוא אהב לשחק פוקר עם חבריו (את הקלפים סימן בכתב ברייל) ונהנה מאד לרקוד ולצאת עם בני משפחתו וחבריו למסעדות ולטיולים ברחבי העולם. "אנשים שכחו שמאיר לא רואה" סיפרה לאה אשתו, "הוא התנהג בטבעיות ולא נתן למצבו לעכב אותו או להפריע לשגרת יומו. תמיד אהב להקשיב, לסייע ולהירתם לטובת חברים ובני משפחה. בכל יום שישי התאספו אצלנו חבריו, וכל כמה שבתות יצאנו לפיקניק משותף. גם לאחר הפציעה המפגשים והבילויים לא נגדעו. המשכנו לנסוע ולטייל".

חובב אירועים תרבותיים ואירוע ספורט, נהנה ללכת ולהיות חלק מהקהל. "תמיד שאל מי ניצח ומה המיקום בטבלה של קבוצות הכדורגל של חיפה". לעתים השתתף בפעילויות ב"בית הלוחם".

אוהבו סיפרו כי על פציעתו לא הרבה לדבר - "הוא לא התלונן ולא ביכה את מר גורלו. גם כשסיפר על פעולות בצבא תיאר את הקשיים בחיוך והתמקד בסיפורי ההצלחה וכיצד התגברו על כל תקלה".

מאיר רבינוביץ נפטר ביום י"ג באדר תשס"ז (3.3.2007). בן שבעים וארבע בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין בתל רגב. הותיר אחריו אישה, בת ואחות.